אם יש קוראים שמאמינים כי משפטי המכשפות של סוף המאה ה-17 התרחשו רק בארה"ב, קיראן מילווד הארגרייב תאיר את עיניהם עם הסיפור המחריד הזה, המבוסס על עובדות מתועדות היטב. הארגרייב, מחברת של כמה רומני ילדים עטורי פרסים, עובר לבדיון למבוגרים עם "הרחמים", תיאור מלא חיים של כפר נידח בחוף הצפון-מזרחי של נורבגיה בראשית המאה ה-17 – ואיך הוא עבר שינוי דרמטי, תחילה בסערה אלימה ואחר כך על ידי קיצוניות דתית.
בערב חג המולד של שנת 1617, סערה מהירה, הרסנית, מכה את הנמל בוארדו, מטביעה עשר סירות דייגים וארבעים גברים – כל אוכלוסיית הגברים בעיר. מרן מגנוסדטר, בת 20, רואה את הסערה מהחוף ומאבדת, כמו כל כך הרבה אחרים, את אביה, אחיה ובעלה לעתיד. במהלך החודשים הקרובים, היא וכל נשות וארדו מבינות שהן ירעבו אם לא יעבדו יחדיו ויחזרו לדייג המאומץ שביצעו בעבר אנשי העיר שלהן.
הארגרייב מציגה במיומנות כיצד קווי אמונים נמתחים כאשר קומץ של נשים מופיעות כמנהיגות פוטנציאליות. חלקן, הידועות בזכות נוכחותן הנלהבת בכנסייה, מגובות על ידי הכומר המקומי. אחרות זוכות בהדרגה בעצמאותן על ידי התעלמות מצד חלק מאנשי הכנסייה. מרן קשורה לקבוצה האחרונה, בעיקר מכיוון שאשת אחיה המת היא ממשפחה סמית, קבוצה שכונתה ככופרת שממנה נמנעים תושבי ערים אחרים.
הרומן של הארגרייב מתחלף במהירות מדיוקן החיים הקשים בכפר נידח של ראשית המאה ה-17 לסיפור של רדיפה דתית נגד גרעין הולך וגדל של נשים עצמאיות. כשמגיע נציב חדש – שגויס מסקוטלנד, שם כבר השתתף במשפטי מכשפות – נשים שקודם לכן היו פסיביות באמונותיהן עוברות במהרה להיות מאשימות, עם תוצאות דרמטיות. מי שתקועות באמצע הן מרן ואשתו הצעירה של המפקח, אורסה, שהופכת לחברתה ובת בריתה.
"הרחמים" היא יצירה בדיונית היסטורית יוצאת דופן עם תפישה דרמטית ותובנה תפיסתית לגבי ההשפעות האדוותיות של הקיצוניות, כפי שהיא נראית בעיני צוות דמויות מעוצב בקפידה.
